הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' נגרית אהרון שטרן בע"מ ואח'

החלטה

רקע

לפני בקשה לסילוק התביעה על הסף בטענה של העדר עילה.

המשיבה הינה חברה לביטוח הגישה כנגד המבקשת תביעת תחלוף בגין תגמולי ביטוח ששילמה למבוטחתה קבוצת בי קמעונאות בע"מ (להלן: "המבוטח").

תגמולי הביטוח שולמו בשל אירוע הצפה שאירע ביום 23.5.2009 בנכס שהוחזק על ידי המבוטח והממוקם באזור התעשייה הדרומי בקריית שמונה (להלן: "הנכס" או המושכר").

על פי הנטען בכתב התביעה המבקשת הייתה בזמן אירוע ההצפה הבעלים של הנכס או מתירת השימוש בו. לכן הוגשה התביעה הנמצאת לפני בטענה כי הנזק נגרם בשל רשלנות של המבקשת.

הבקשה וטענות הצדדים

על פי הנטען בבקשה חוזה השכירות שנחתם בין המבוטחת לבין המבקשת פוטר אותה מכל אחריות ולכן נשללת מהמשיבה זכות התחלוף שכן זו האחרונה נכנסת בנעלי המבוטח.

טענה שנייה המועלית בבקשה היא שהפוליסה שהנפיקה המשיבה שוללת את זכות התחלוף כלפי משכיר הנכס ולכן גם מטעם זה דין התביעה להידחות.

המשיבה בתגובה מתנגדת לבקשה וטוענת כי ההסכם נחתם בינה לבין מר רפאל קאופמן. מאחר ומר קאופמן הינו אישיות משפטית שונה מהמבוטח, המבקשת שנכנסת בנעלי המבוטח אינה יכולה להנות מאותו חוזה.

המשיבה מוסיפה וטוענת כי המבקשת צירפה פוליסה השייכת לכלל חברה לביטוח בע"מ ולא ברור מה הקשר של הפוליסה לתיק.

עוד טוענת המשיבה כי התנאי בפוליסה מעורפל וטעון פרשנות ולכן אין זה המקום להכריע בטענה זו במסגרת בקשה לסילוק על הסף.

דיון והכרעה

בהתאם לתקנות 100 ו- 101 לתקנות סדר הדין האזרחי, רשאי בימ"ש לדחות תובענה על הסף או למחוק תובענה על הסף, אך הוא אינו חייב לעשות כן.

תקנה 101 מיועדת "לאפשר לנתבע לעשות קפנדריה, כאשר מפני טענת חוק או אפילו טענה עובדתית קצרה ניתן לסיים את המשפט, בלא אשר ידון בית המשפט בכל השאלות השנויות במחלוקת". וראה לעניין זה: ע"א 316/56 קרמש נ' דבי פ"ד יא' 1336, 1341 וכן ע"א 7261/97 שרבני ואח' נ' חב' האחים שבירו בע"מ ואח' פד"י נד (4) 464, 478.

מחיקת תביעה ובוודאי דחיית תביעה על הסף, הם אמצעי חמור שיש לנקוט בו רק במקרים קיצוניים ודרסטיים ובית משפט מעדיף תמיד, הכרעה עניינית על פני פתרון דיוני. ראה לענין זה: ע"א 335/78 שאלתיאל נ' שני, פ"ד ל"ו (2) 151, 155 - 156.

אם כך, סילוקה על הסף של תובענה הוא צעד דראסטי, אשר יש להשתמש בו רק כאשר כלו כל הקיצין וברור שהתובע לא יוכל לקבל את הסעד שביקש, אפילו הוכיח את כל העובדות הכלולות בכתב התביעה (ראה לענין זה: ע"א 109/84 ורבר ואח' נ' אורדן תעשיות בע"מ ואח', פ"ד מ"א (1) 577; ע"א 642/89 עזבון המנוח מאיר שניידר ז"ל נ' עיריית חיפה פ"ד מו (1) 470; ע"א 50/89 פרופ' רות ליטן נ' פרופ' חיים אילתה ואח', פ"ד מה (4) 18; ע"א 450/78 מדינת ישראל נ' זאב יוליס, פ"ד כד (2) 522; ע"א 693/83 שמש נ' רשם המקרקעין תל-אביב -יפו, פ"ד מ(2) 668).

בבואי ליישם את העקרונות הנ"ל על המקרה הניצב לפני לא שוכנעתי כי בשלב זה יש לסלק את התובענה על הסף.

ראשית, אמנם בחוזה השכירות שנכרת להשכרת הנכס בתקופה הרלוונטית נכללה תניה בה הוסכם כי השוכר פוטר את המשכיר שהיא המבקשת מאחריות . יחד עם זאת החוזה נכרת אל מול מר קאופמן ובשלב זה לא ברור מה היחסים בין מר קאופמן לבין המבוטח והאם יחסים משפטיים אלו מובילים למסקנה כי חוזה השכירות מחייב את המבוטח.

בשלב זה לא ברור אם תגמולי הביטוח שולמו למבוטח או ישירות למר קאופמן ואם שולמו למר קאופמן האם הדבר נעשה מכח היותו מבוטח בפוליסה?